פליגלמן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

החלטה

1.התביעה שלפני הוגשה ביום 17.7.2012 ועניינה - תשלום תגמולים על פי פוליסת ביטוח עקב אובדן כושר עבודה ונכות מתאונה.

הנתבעת עותרת לסילוק על הסף של התביעה מחמת התיישנות, על פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

רקע עובדתי

2.ביום 24.04.09, נפגע התובע בתאונת דרכים (להלן "התאונה") שבגינה נגרמו לו פגיעות גוף. התאונה הייתה ת.ע. והתובע פנה למיצוי זכויותיו במל"ל. וע"ר שליד המל"ל מדרג ראשון קבעה ביום 31.12.09, כי לא נותרה לתובע נכות צמיתה כתוצאה מהתאונה.

ביום 9.1.10 הגיש התובע ערר על החלטת הוע"ר הנ"ל וביום 11/2/10- נקבע גם ע"י ו"ער לעררים כי לא נותרה לו נכות צמיתה בגין התאונה.

ביום 17.1.12, נכתב במסמך ע"י רופא תעסוקתי כי חלה החמרה במצבו של התובע והוא שב ופנה למל"ל בתביעה להחמרת מצב מהתאונה הנ"ל.

ביום 2/5/12 נקבע ע"י וע"ר, במסגרת התביעה להחמרת מצב כי לא חל שינוי במצבו של התובע. התובע הגיש ערר וביום 19.6.12 קבעה וע"ר לעררים כי התובע סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור 10%.

תמצית טענות הצדדים

3.הנתבעת טוענת כי דין התביעה להידחות על הסף מפאת התיישנות, שכן על פי סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א- 1981, תקופת ההתיישנות של תביעה תגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. מפנה הנתבעת לפוליסת הביטוח הרלבנטית ולכך שנקבע בה, לעניין תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח, כהאי לישנא:

"תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח הן להגשת תביעה בחברה והן להגשת תביעה לערכאות היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח".

טוענת היא כי הואיל והתאונה נשוא התביעה התרחשה ביום 24.4.09 וכתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 17.7.12, לאחר חלוף יותר משלוש שנים ממועד מקרה הביטוח הנטען, הרי שהתביעה התיישנה בהתאם לסעיף 31 לחוק חוזה ביטוח.

התובע- מנגד, גורס כי הואיל ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 0% ע"י הווע"ר שליד המל"ל, הרי שההחמרה במצבו ניתקה את מרוץ ההתיישנות וכי קביעת הרופא התעסוקתי מיום 17.1.12 כי קיימת החמרה משמעותית במצבו, מתחילה את מרוץ ההתיישנות מחדש.

דיון והכרעה

4.לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה לה והתשובה לתגובה, מצאתי כי דינה להתקבל.

5.תקנה 101 (א)(3), מקנה לבית המשפט את הסמכות לדחות תביעה על הסף מחמת התיישנות.

לא אחת נאמר שסילוק תובענה על הסף, בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה- הוא אמצעי שאינו ננקט כדרך שגרה. בדרך כלל יעדיף בית המשפט, במידה האפשר, שלא לנקוט באמצעי הקיצוני של דחיית תובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה פן תיפגע, יתר על המידה, זכותו הבסיסית של נפגע לפניה לערכאות [ראו למשל ברע"א 1160/04 עירית חולון נ' חלקה 90 בגוש 6747 בע"מ, דינים עליון, כרך סח, 82 ובתא (תא) 46310/08 רביע אליהו נ' איילון חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו)].

סילוק על הסף של תביעה ובמיוחד דחייתה הוא הליך הננקט בלית ברירה כאשר ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן, לא יוכל התובע לזכות בסעד שביקש [ראו למשל בע"א 3510/99 ראובן ולעס נ' אגד- אגודה שיתופית לתחבורה, דינים עליון כרך ס', 65 וכן בספרו של י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית- 1995), 384].

משהוגשה התביעה בעילה על פי פוליסת ביטוח, חל סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א- 1981 לפיו תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח.

6.בזיקה לענייננו- נקבע ברע"א 7551/09 מרדכי בן אבי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו), כי גם בהיעדר קביעה של המל"ל לגבי שיעור הנכות אין חוזה הביטוח שולל מן המבוטח את הזכות לקבל פיצויים בשיעור שיוכיח. כמובן שאם חפצים הצדדים להמתין לקביעת המל"ל, אין מניעה שיעשו כן- למשל באמצעות הסכמה על דחיית תקופת ההתיישנות (לפי סעיף 19 לחוק ההתיישנות). היה על המשיב/התובע לפנות במהלך השנים למבקשת להארכת תקופת ההתיישנות או לבירור זכויותיו, אין חולק כי לו היה פונה המשיב/התובע היה על הנתבעת ליתן את הדעת ולהגיע להסכמות עמו.